אתמול, 14 ינואר 2021, קראתי פוסט בפיסבוק שהעלה אחד מחברי . הפוסט היכה בי ישר בסרעפת והחזיר אותי לימי ההתמודדות שלי עם הסרטן ואחר כך ההתמודדות שלי יחד עם אשתי בסרטן שתקף גם אותה. שיתפתי את הפוסט, כפי שאני נוהג לעשות עם פוסטים שאני מזדהה עם תוכנם.נדהמתי מכמות התגובות של חברים לפייסבוק. חברים ,בעיקר לשעבר, מתחנות חיי ושיחות טלפון של היותר מודאגים ממצב  בריאותי.

זה הפוסט במלואו:

…"אני חושש שיש לי סיבות מאוד אישיות לפוסט הזה. ועצוב לי כמובן שברגעים הכי קשים בחיים אתה מבין מי המשפחה האמיתית שלך, החברים או האנשים שבאמת מעריכים אותך. אנשים אמיתיים יוצאים כשתשומת הלב לא נגמרת לצערי, יש חברים שהולכים ללחוץ לייק, אבל לא באמת – כי לוקח זמן לקרוא את ההצהרה הזאת וכשהם רואים שהיא ארוכה, הם מדלגים עליה . עכשיו, אני מסתכל על מי שיש לו זמן לקרוא את הפוסט הזה עד הסוף….. (נראה לי שאגלה את ה 5 הראשונים) הסרטן מאוד פולשני ומזיק, גם אחרי סיום הטיפול הגוף שלך עדיין נאבק לשקם את הנזק שנגרם כתוצאה מקרינה / כימותרפיה. זה תהליך ארוך מאוד. (100 % נכון) בבקשה, לכבוד בן משפחה או חבר שנפטר, עדיין נלחם בסרטן או אפילו חלה בסרטן אבל ניצח אותו. העתק והדבק (לא רק לשתף) בדף שלך. כדי שאוכל לגלות מי קרא את זה, אנא כתבו ′′ נעשה ′′ כדי שנוכל לראות יחד את כוחה של הקהילה. לכל אלו שאיבדו מישהו או במאבק נגד סרטן הנה חיבוק לכל אחד מכם ולמשפחתכם "….

התגובות שלכם. ריגשו אותי  והציפו בי את הרצון לספר לכם את הסיפור  "שלא סופר" …

אני מבקש לחלק את הסיפור לשני חלקים, החלק המקורי אותו כתבתי בשנת 2009  ,אשר מביא רקע קצרצר על  תקופת הטרום. תיאור של מה עובר עלי כמפקד ולוחם ומייצג גם את תחושות רבים מלוחמי הטרור. שאנחנו כולל אני לא נכנסנו לעובי הקורה של מצבנו הנפשי הבעייתי. רובם כמוני, "שיחקנו אותה" קשוחים ועמידים.  אני  הדחקתי את התחושות והרגשות  של "צונמי ריגשי" שהשפיע  עלי הרבה יותר מאשר חשבתי…..

חלק ראשון  אוקטובר 2000    חשיפה ל"חומרים" מסוכנים

שמי בישראל דב יששכר יונג,כפי שאתם מכירים אותי בכינוי DOVI או DUBI.

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור אישי שלא הרביתי לספר אותו:

שרתתי 37 שנה בכוחות הביטחון וליתר דיוק בצבא , שרות במג"ב ובמשטרה הכחולה במגוון תפקידים. דובי יונג – ויקיפדיה (wikipedia.org)

כ – 16 שנה נוספות ב"אזרחות" בנושאי יעוץ ביטחוני ,HLS ברחבי העולם,  עמית של מכון ICT למדיניות לוחמה בטרור בבינתחומי בהרצליה,IDC. חבר צוותי עבודה של נאט"ו והדיפנס האמריקאי בנושאים של טרור,גבולות ונשק WMD (נשק להשמדת המונים) ומגוייס חרום במשרד לבט"פ ובמנ"ל (המרכז לניהול משברים לאומי שליד המל"ל).

רוב שרותי במשטרה היה בעיקר בתחומי הלחימה בטרור, הפס"ד והמבצעים. התפקיד האחרון שלי היה ,ראש מטה כוחות מיוחדים של המשטרה, אלו יחידות החוד העוסקות בלחימה בטרור וסדר ציבורי.

ובנוסף ,מתוקף תפקידי ,תחקר המכ"מ (מטה כוחות מיוחדים) ופעל בכל זירת פיגוע כדי לבחון את דרכי הפעולה של המחבלים ,סגירת פערים ,שינוי דרכי התמודדות ושיפור התגובה. אני הייתי חלק  מהחפ"ק המבצעי של הכוחות המיוחדים והמודיעין בעיקר בשטח, ייצגתי את המשטרה בדיונים שבועיים אצל שר הביטחון כ- 5 שנים כך שהייתי בין האנשים הבודדים שנוכחו כמעט בכל זירת פיגוע או אירוע מחבלים בכל רחבי הארץ ובנוסף, השתתפתי כמפקד או כמשתתף במאות מבצעים כנגד מחבלים.

האינתיפדה האחרונה שהחלה בשנת 2000 הביאה לגל  פיגועי טרור ופעולות שכנגד של מספר שנים. יצא לי להיות נוכח יותר מ-313 זירות פיגועים.

במקביל, בתחילת ינואר 2002 עזבתי את הבית והחל הליך גירושין. הרגשתי שהאירועים משפיעים עלי, חזרתי לעשן, כבד ,אחרי הפסקה של 7 שנים, אני עובר צונאמי אישי ולאומי….

כמובן שלא היו לי, לא יום ולא לילה. היו ימים שהתרחשו בהם  שני פיגועים והיערכויות בהתאם. נמניתי עם חבורה שמקבלת עדכוני מודיעין ואירועים 24/7 ,עבורי המשמעות היא  לפחות טלפון אחד בשעות הקטנות של הלילה,התראות, מתן הנחיות וכו'.

לא היה זמן לעצמי, ירדתי במשקל בצורה דרסטית, יותר מ- 20 קילוגרם. כשקמתי משינה המיטה נראתה סתורה כמו אחרי מלחמה, הסדין תלוש, הכרית לא במקומה ואני עייף כאילו לא ישנתי. שיא הבעיה התאפיין בתופעה שכאשר קיבלתי הודעה בביפר בסגנון  "נשמע פיצוץ באזור….." היה ברור לי שמדובר בפיגוע ומיד ולא משנה איפה הייתי, אם במשרד או בשטח ,היה מכה בי הריח המחריד הקשה. אני מניח שיש בינינו  מספר אנשים שמכירים את הריח המיוחד והחריף של חומרי נפץ, דם ובשר חרוך…..

הפיגוע המשמעותי הראשון בפיק האחרון היה הפיגוע בדולפינריום בתל אביב, ערב שבת. הגעתי מהר מאוד לשטח, המחזה היה קשה, עשרים וארבע גופות בעיקר של ילדות צעירות ממשפחות עולי רוסיה. המאבטח שפעל נכון והתעמת עם המחבל התפוצץ יחד אתו. התמונה נחרטה בי מיד.

ההנחיות שהוצאתי כבר אז לגבי ההערכות הביטחונית (מרחב ביטחון מחוץ לאובייקט) הצילה נפשות רבות. צברתי "התמחות" בזיהוי מהיר של גופת המחבל וסוג המטען שהיה עליו לפי "ההתפזרות" שלו, לכל סוג של מטען יש פיזור אחר של גופת המחבל…ומיקום הראש !

בפיגוע התאבדות כפול שארע בתחנה מרכזית הישנה בתל אביב כשנה אחרי, נהרגו מספר אזרחים בשתי הזירות. עברתי בזירה הראשונה ומשם רצתי לזירה הרחוקה לסריקת הנפגעים ,

פתאום התאבנתי,

מסיבה לא ברורה היה נדמה לי שאני מזהה בין הגופות את גופת בתי ,שתחיה עד 120. לא יכולתי לזוז עד שסימנתי לאחד החבלנים להפוך את הגופה כדי שאוכל לראות את הפנים ואז השתחררתי.

צברתי שריטות רבות של אירועים ומצבים קשים לאורך שנים ובדגש על השנים האחרונות.

המצב של מפקד בכיר או לוחם, חייב לשחק אותה "פוקריסט"…לשים בצד ולהחביא את התחושות והרגשות וללמוד לפעול ולתפקד באירוע  ו"לתקתק" את הדרוש ולהתעלם מהפרטים הפלסטיים של האירוע, כל האחרים מסתכלים עליך

אתה המקצוען.

אבל הכל הצטבר.

בזיכרוני נחרטו מראות של מאות ההרוגים בפיגועים השונים. כל פיגוע וכל הרוג עם המאפיינים המיוחדים.

פיגוע ליד כלא מגידו של מכונית תופת ואוטובוס, גופות חייל וחיילת הרוגים, מחובקים ושרופים. משפחה שלמה, גופות 2 ילדים ירויים ואמא שניסתה לגונן עליהם בקיבוץ מצר. הרוגים ופצועים באוטובוסים, מסעדות, בתי קפה, תחנות רכבת, כניסות לקניונים, מושבים, קיבוצים, דירות…

במהלך התקופה הזו התהדקו היחסים הזוגיים של לידיה ושלי. התחלנו לצאת בקביעות ואח"כ עברנו לגור יחד. לאט לאט התחלתי לשתף אותה קצת על מה שקורה, לא יותר מידי כי זה היה מפחיד ומאיים עבורה לדעת איפה אני מסתובב ומה אני עושה. הרבה פעמים הייתי מקבל קריאת איתורית בכל שעות היממה ופשוט אומר לה שאני חייב לעוף וזז. שוחחתי עם לידיה על ההכנות שלי לשחרור מהשרות. היה ברור לי לחלוטין שאני חייב לטפל  בעצמי בצורה כל שהיא.

היה ברור לי שהראש שלי מלא שריטות והנושא מחייב התייחסות מצידי אחרת יהיה לא טוב.

היה ברור לי שהתת מודע שלי מוצף בחומרים קשים.

בתוך כל הבלגאן התחלתי לגלות עניין בהגותו של אושו. קראתי 2-3 ספרים שלו שדיברו אלי מאוד. החלטתי שאני רוצה לטפל בעצמי במדיטציות האקטיביות של אושו. התייעצתי עם לידיה, ביקשתי את רשותה לנסוע לבד לפונה בהודו לעבוד על עצמי

OSHO – International Meditation Resort, Pune India – זהו האשרם המערבי של אושו.  לידיה תמכה בי ונתנה לי את כל הזמן שיידרש. ליתר בטחון הלכתי לסדנת סוף שבוע של מדיטציות אושו פה בישראל, כדי שלא להתאכזב בהודו. הסדנה עברה יפה,הרגשתי שאני יכול לזרום אם העניין הזה.

חלק שני  דצמבר 2005   המסע לתוך עצמי באשרם של אושו

1 דצמבר 2005, יצאתי לחופשת שחרור של 7 חודשים המגיעה לי בדרגתי. ב 3 דצמבר ,כבר עזבתי ונסעתי לפונה הודו.

יצאתי עם מטרה ומשימה לטפל בעצמי, להתמודד עם החומר שחבוי בתת מודע שלי. אני אדם מאוד משימתי וכך גם פעלתי הפעם.

הגעתי לפונה ,עברתי את תהליך הקבלה והתמקמתי בחדר בתוך המתחם, כדי שלא לבזבז זמן בהגעה אל חדרי התרגול וכדי שלא לסטות מהמשימה. סיור הכרות של המתחם. קבלת חיסון ובדיקת דם. "עולה על מדים", החוויה מתחילה. לבשתי את הבגד המיוחד של המתארחים באשרם the maroon rope . בגד אחיד בצבע בורדו. התחלתי להסתובב ברזורט להתמצא במרחב.

כמובן לא עלה בדעתי לספר לאף אחד  מי אני, מה אני עושה שם ובטח לא מה דרגתי והרקע שלי. היה לי קל מאוד, אף אחד לא התקרב אלי, לא ניסה לקשור שיחה.

זהיתי כתריסר ישראלים בגילאים שונים, לא ניסיתי ליצור קשר, הייתי עסוק בשלי. אפילו בפינת העישון שבה אנשים נוטים לתקשר, אף אחד לא ניסה אפילו לומר לי שלום,לא הייתי מודע לזה אפילו.

קיבלתי את תכנית הפעילות השבועית הכוללת פעילות ללא הפסקה ואפילו במקביל משעה 05:30 בבוקר ועד 02:00 לפנות בוקר. התחיל היום הראשון. החלטתי להתנסות בכל הפעילויות וכך התחילה העבודה. כל יום משעה 0530 ועד 0200 בלילה. הייתי עסוק בעצמי, לא עניין אותי שום דבר שלא נגע למשימה שלי להתמודדות עם החבוי.

התחלתי את היום ב dynamic meditation שהיא מדיטציה מאוד מאוד אנרגטית וחזקה,  מה שנקרא "על הבוקר" ומשם המשכתי כל היום והערב ושעות הלילה בכל המדיטציות. אכלתי במקום אוכל צמחוני הודי בלבד,3 פעמים ביום. בין המדיטציות שהתנסיתי בהן וביצעתי כל יום ולא כל כך במפתיע נמשכתי במיוחד למדיטציות "האקסטרים" של עולם המדיטציות הדינאמיות.

אלו המדיטציות של גורדייף  והריקוד הסופי whirling המכונים "ריקודים מקודשים" .

העקרון המנחה של אושו ושל המדיטציות אומר דבר די פשוט:

המיינד שלנו מהווה אבן נגף אשר מפריע לנו ברוב הפעילויות שלנו ולכן המטרה היא לשאוף ולבטל או לעקוף את המיינד (Mind  )  ולתת ל – נו מיינד No-mind ) ) להוביל, כך שאנחנו משתחררים  ומצליחים לחוות חוויות אישיות.

בתוך העולם של המדיטציות האקטיביות נחשבות הגורדיאף והסופי לקיצוניות יותר. העקרון של הגורדייף הוא להגיע לניתוק מלא מהמיינד ע"י 39 תנועות שונות ,ברצפים משתנים, המפעילים בו זמנית גפיים עליונות, תחתונות וראש, תוך ריקוד ותנועה קבוצתית במבנה, המבוססת על הרגשת האחרים והסביבה תוך ביטול המיינד, כי אם מנסים לחשוב ולתכנן את המהלכים פשוט מתרסקים. חייבים להיות במצב של נו מיינד ולהקשיב רק לעצמנו, אי אפשר לספור או לתכנן מהלכים.

הריקוד הסופי הוא בעקרון דומה, אתה מסתובב סביב ציר עצמך תוך ריכוז בסנטר ,המירכוז של עצמך, התעלמות מהסביבה, לזמן ארוך מבלי ליפול.

ביום הראשון בשמונה בבוקר הלכתי למרכז הכפר למשטח השיש הענק שם מתבצעות פעילויות שונות. כשהגעתי שמעתי מוסיקה שמאוד משכה אותי, ניגשתי לברר מה הפעילות והתברר לי שמדובר בשיעור גורדייף. השיעור עסק בתרגילים בתנועות ובסיום למדנו חלק מריקוד מקודש שנקרא:

Hidden Symmetry 3-TIBETAN MELODY-Gurdjieff Sacred DANCE

המוזיקה פשוט נכנסה בי ממש חזק פנימה, הקשיבו למלודיה:

המוזיקה והתנועות של הריקוד פשוט נבעו ממני בהרמוניה , התחברתי אליהם לגמרי וכך  מידי יום בשעה שמונה בבוקר הקפדתי להגיע לשיעור גורדייף. מידי יום למדנו ותרגלנו תנועות ובחלק השני של השיעור למדנו עוד חלק מהריקוד המקודש ובכל יום ההתרגשות שלי עלתה. עדיין לא הבנתי מה קורה, אבל המוסיקה והתנועות המשיכו לדבר אלי ממש וכך במשך 10 ימים, כחלק מכל המדיטציות וסדר היום העמוס שלי, חיכיתי רק לשיעור של הגורדייף ובהמשך היום לשיעור של הריקוד הסופי. ביום העשירי בחלק השני של השיעור ביצענו את הריקוד המקודש כולו מושלם, עם כל התנועות והמבנה והריקוד והסיבוב והמוסיקה.

הרגשתי  התרגשות עצומה ככל  שהתקדם הריקוד ,ההתרגשות שלי עלתה ועלתה הייתי מחובר לגמרי טוטאלית לריקוד, תחושה של חיבור שבחיים לא חשתי. "עפתי".

לקראת  סיום הריקוד הרגשתי גוש שעולה לי בגרון לאט . איך שהסתיים הריקוד עלה בי בכי. התחמקתי מהר מהקבוצה וברחתי לפינות ההתבודדות המצויות בשפע בקרבת מקום. עלה בי בכי בלתי נשלט, חזק , מנער. המורה קלט אותי, בא אחרי, חיבק אותי חזק ואמר לי "תן לזה לצאת, אל תעצור". הוא שם לי על החזה את הסמל הלבן של ה- silent  – מי שעונד את הסמל  הזה הופך להיות שקוף, אסור לאף אחד לפנות אליו, לדבר אתו, פשוט שקוף.

הרגשתי די המום, אני לא רגיל למצבים כאלה, תמיד אני בשליטה אבסולוטית ופה אני לא בדיוק משתלט על עצמי. התחושות היו סוערות, המשכתי למדוט כל הזמן. מידי פעם הלכתי לאיזו פינה לבכות. נשארתי בסיילנס, לאכול לא יכולתי.

בדר"כ הייתי מתקשר ללידיה כמעט מידי יום להגיד שלום. באותו זמן לא יכולתי להתקשר ולשתף אותה. כך נמשך הענין כיומיים. שתיתי , לא יכולתי לאכול, התרכזתי במדיטציות ובתחושות שלי.

אחרי כיומיים לקחתי את החלילים ההודיים שקניתי לי שם והלכתי ליער של התבודדות הזן. ישבתי ליד המים מתחת לעץ, לא יודע  כמה זמן, מכונס בעצמי, עטוף בצעיף גדול וכאן עשיתי בעצם טקס אזכרה לכל הדמויות והתמונות של ההרוגים שהיו לי בראש, תוך שאני מנגן פחות או יותר, תוך כדי סערת נפש ובכי, משהו שהוא פחות או יותר "אל מלא רחמים" ומשום מה גם מנגינת "כל נדרי" וכך מספר שעות.

כנראה גם נמנמתי או נרדמתי במקום, כשחזרתי לעצמי כבר היה ערב. הלכתי חזרה לחדר, הרגשתי הקלה, הרעב התחיל להציק לי, מאוד. קניתי משהו קטן לאכול ושתות, הלכתי לעשן ועליתי לחדר. אחרי מקלחת פשוט התרסקתי למיטה.

למחרת לא קמתי מוקדם ולא השתתפתי במדיטציה הדינאמית של 0530 בבוקר. החלטתי להשאר עם סימן הסיילנס  כדי לראות איך מתקדם היום.

בהמשך הבוקר הלכתי לאכול, הייתי רעב משהו. לאחר האוכל הלכתי למרכז למשטח השיש. אחרי שיעור הגורדייף היה שיעור  של ריקוד חופשי. במשך כל התקופה לא הצטרפתי לריקוד החופשי. הבוקר נכנסתי לרחבה והתחלתי לרקוד. הרגשתי מאוד משוחרר כאילו ירדו לי טונות של משקל מהכתפיים.

הורדתי את סימן הסיילנס. התחלתי ללכת לפינת העישון כהרגלי כשאני מכונס בעצמי, בשינוי אחד מדהים: כמעט כל מי שעבר לידי, חייך אלי. כולם אמרו שלום. עצרו לידי אנשים שאיני מכיר וחיבקו אותי וכך זה נמשך דקות ארוכות.

כשהגעתי לפינת העישון נגשו אלי 2 בחורות ישראליות, פנו אלי בעברית, אמרו שלום הציגו עצמן וחיבקו אותי. הייתי די מבולבל מהשינוי ואז אחת מהן אמרה לי שהן כבר מספר ימים במקום, הן ראו אותי אבל לא היה להן אומץ לגשת אלי לומר אפילו שלום, למרות שזיהו אותי כישראלי. נראיתי להם מאיים ומרוחק ובודד עד כדי כך שלא העזו אפילו לומר שלום. לשאלתי מה קרה היום? הייתה התשובה: "היום הפנים שלך שונות, מאירות פנים מחייכות ורגועות".

בהמשך הגיע גם המורה לגורדייף…אלי , חיבק אותי וישב איתי והתעניין מה עבר עלי. סיפרתי לו מי אני ומה אני עושה בכפר ומה קרה לי בשיעורים שלו, עכשיו זה היה התור שלו לפרוץ בבכי מהתרגשות.

בהמשך שהותי עברתי קורס מרוכז למתקדמים בגורדייף ובריקוד סופי.

Movimenti di Gurdjieff: danza Canone di Sette – YouTube

המשכתי לעשות מדיטציות בדגש של גורדייף וריקוד סופי בתחושה אחרת לגמרי כאילו שחררתי את עצמי מעול עצום. במשך כל הזמן הזה אנשים המשיכו להתקרב אלי, לברך , לחבק. כשהייתי הולך לאכול אנשים הצטרפו לשולחן שלי , קודם הייתי יושב לבד בשולחן.

כל ערב בשבע בדיוק מתקיימת המדיטציה המרכזית "White rope" במבנה דמוי פירמידה,  מבנה מרשים, ענק וגבוה עשוי כולו משיש לבן, זה המבנה משמעותי בכפר. כולם באים לבושים לבן, רק לבן , מכף רגל ועד ראש!  ללא גוונים. מתפזרים באולם, בדרך כלל יש למעלה משש מאות אנשים במקום, מוזיקה חיה ע"י תזמורת. המדיטציה היא של שעה וחצי ומחולקת לקטעים. חלקם שקט וריכוז, חלקם ריקוד, מי שמשתעל בזמן הריכוז יוצא החוצה ולא חוזר. אנשים שמשתעלים או חולים משתתפים בטקס במבנה שכן ורואים את המתרחש בוידאו. במשך היום מתבצעות במקום מדיטציות רבות.

מורה הגורדייף הודיע לי שהוא מבקש להגיש אותי לקבל מעמד סנייאס, הסכמתי. פעם בשבוע התקיים טקס,  ערב  sanniass selebration , קבלת הסמכה.

לא האמנתי, אולם הפירמידה היה מלא, הגיעו המון ישראלים ,מדריכים ואנשי הכפר והרימו לי חגיגה לא נורמאלית, ממש תחושה שונה לחלוטין. במעמד זה קיבלתי שם נוסף שנבחר עבורי ע"י ועדה שעושה מדיטציה מול תמונה שלי וכאילו אושו  מנחה אותם איזה שם לתת.

וכך קראו לי: דיהאן אשי  DYHAN ASHI (בשפה מקומית) משמעותו fearless  או "ללא מורא" בעברית

לאחר כחודש חזרתי הביתה. לידיה ציינה שכשראתה אותי יוצא מאולם הנוסעים הפנים שלי נראו שונות, שקטות.

כך נגמר הסיפור הזה שפתח סיפור אחר שכנראה מאוד קשור ונובע מהחוויה שעברתי. יכול מאוד להיות ששחרור הנפש שעשיתי בפונה, הביא לשחרור הגוף אשר ניסה להקיא את הסרטן החוצה ובכך אולי הציל את חיי.

חלק שלישי  ינואר 2021 מתנת שחרור – מנכס לנטל/אויב המדינה

10:30 היום, הודעה מלידיה בווטצאפ:

  …." הלחצת כמה אנשים טובים 🤷‍♀️

         הרבה בריאות אהוב שלי💜😚"…..

לא ירדתי לסוף דעתה עד שהגיעה שיחת טלפון מעמית ותיק שמזמן לא שמרנו על קשר, לשאול לבריאותי… נפל האסימון – השיתוף שעשיתי לפוסט אתמול בלילה.

חזרתי וקראתי אותו בעיון, ראיתי את עשרות התגובות המדהימות ,ביניהן גם של חברים המתמודדים כרגע עם המחלה ותופעות הלוואי. כאן נפלה בי ההבנה, שאני חייב לעצמי וכמובן גם לכם ולמשפחתי היקרה לכתוב בגלוי על התגובות שהעלה בי הפוסט. כמובן , כמאמר הפוסט,  יש לי סיבות אישיות להזדהות עם הפוסט. כל מילה כאן מכה שוב ומחזירה אותי למלחמת ההישרדות, שלי ושל רעייתי.

כדי שלא לפגוע בחברים, ברובם לשעבר, עמיתים לשעבר, שנעלמו לגמרי מחיי בתקופת התהום, כאלה שנעלמו לחלוטין ,מהארץ ומהעולם, כאלה שעד אתמול "אחים היינו"….שהזמינו אותי לפגישות והביעו את רצונם לקרב אותי לעסקיהם ואל עצמם. בעל תפקיד שכשהתקשרתי אליו וסיפרתי לו שכרגע נודע לי שאני חולה סרטן, מה אני צריך לעשות מבחינת הארגון??? ענה לי "מה אתה רוצה שאעשה"???

עוד מפקד שאחרי כחודשיים התקשר ואמר שכרגע נודע לו… והוסיף: "תתקשר מפעם לפעם לספר מה קורה איתך"… מפקד אחר ראה אותי פעמיים  בחופשת שבת מבית החולים והתעלם כאילו לא ראה אותי.

היו כמובן 2-3 קצינים, במיוחד מתקופת השרות בימ"מ ,שדאגו לשמור איתי על קשר וכן רופא יחידה לשעבר שלי שהוא היה המשענת הרפואית שלי, כל התקופה ובעצם כל הזמן עד שהיה משוכנע שאני בסדר. תודה ד"ר ב.ז. לילאן מקרנות השוטרים שפשוט הייתה מדהימה. מפקדי ולוחמי היסמ"גים ומכ"מ שערכו עבורי תפילות. ע. שהביא לי קמע מיוחד עבורי  ממקובל, למי שזה מדבר אליו, אני עונד אותו מאז.

הארגון, בעצם, גילה את דבר מחלתי, למרות היותי עדיין בחופשת שחרור ובשרות פעיל רק מספר חודשים לאחר שהתקשרתי לבעל התפקיד בארגון שהיה אמור לסייע לי ועדכן את הפיקוד בדבר מחלתי ופטר אותי ב "מה אתה רוצה שאעשה"….

החלמה של מספר חודשים מהניתוח, גרמה לאשתי היקרה ללמוד לתפקד כאחות מוסמכת ולבצע בי פעולות שלא חלמנו שנינו שיעשו בי לעולם.

התמודדות עם הכימותרפיה = מלחמה על החיים. לא פשוט. כל הדרך אתה רואה ושומע חברים לצרה ובני משפחה של כאלה שלא שרדו, כאן נכנס כל הפרק הראשון של הסיפור לפעולה…ריכוז פנימה, גיוס חרום של כל משאבי הנפש, הרוח והגוף…. יחד עם גיוס מלא של אשתי, החלטה אישית שלנו ,שלא לפתוח יותר מידי ליד הילדים. לתת להם להשתדל לחיות את החיים שלהם, עם כמה שפחות דאגות למצבנו. אם נצליח במלחמות הקיום – נספר, אם לא הצלחנו ,יחוו בדרך הקשה.

כמובן שהעובדה שבמשטרה לא בדיוק ליוו אותנו, למעט מחלקת התחבורה…..הסיפור עוד יסופר …במיוחד  ע. שפשוט הדהים אותנו בהירתמות שלו לסייע לנו בניידות במיוחד של לידיה לבית החולים וחזרה כל יום, תקופה לא קצרה. בלי סיפורים ואישורים מלמעלה. החברים באמת….

ב"ה אני כנראה אחרי.

עליכם לדעת שכל מי שחלה יודע שכשהוא בסדר הוא "ברמיסייה", הפוגה. אתה כל הזמן בכוננות מתי זה יתקוף שנית.

לא אעיק עליכם בסיפורי משרד הביטחון, שגלגל אותי  מכל המדרגות למרות שחליתי בשרות. "אתה לא עונה לקריטריונים"… ספרו לסרטן, לא לי !!!

לא אטריד אתכם בהתנהגות הביטוח הלאומי שגלגל אותי בזפת ונוצות, כאילו אני עבריין ונוכל שמנסה לעבוד על כולם בעיניים. רק סיפור אחד על ועדה רפואית אחת של מומחי הביטוח הלאומי:

מקרה שהיה כך היה:

זומנתי בסיום סדרת הטיפולים הכימותרפיים שהייתה לא קלה כלל, לוועדה לקביעת אחוזי נכות, על ידי ביטוח לאומי. אם אני לא ממציא ומדמיין (אובדן זיכרון, תופעת לווי של הכימותרפיה) ההתנהלות הייתה ,פחות או יותר כך: אני מגיע למאבטח בשער ומבקש להיכנס עם הרכב כי אני לא מסוגל ללכת

המאבטח: "אין לך תו נכה? שלילי".

אני: "אבל…..

המאבטח: "שלילי".

הלכתי ברגל כ -400 מטר בערך ב 40 דקות…. הגעתי ב"ה לוועדה.

המומחים: "מדוע הגעת אלינו"???

אני: אתם זימנתם אותי !

הם: "מה אתה רוצה???"

אני: "לא יודע, מה שמגיע לי, אתם זימנתם אותי"

הם: "ספר לנו על עצמך"….

אני: "יש לכם הכל כתוב בפניכם,  בקיצור שרתתי ….בדרגת…. חליתי בתקופת השרות….משרד הביטחון העיף אותי….

כאן התערבה העובדת הסוציאלית של הוועדה: "אתה רוצה לספר לי שאתה לא יכול לעבוד כמאבטח בקניון?????"

אספתי את כוחותיי, קמתי והתחלתי ללכת החוצה, כי ברור לכם מה היה התרחיש אם היה לי קצת כוח להגיב… ראש הוועדה , הפרופסור, קורא אחרי: "לאן אתה הולך ,לא סיימנו". המשכתי ללכת ועניתי לו: "סיימנו, סיימנו". עוד 40 דקות להגיע לרכב….

כאן כמובן נכנסים למלחמה שונה, הקשה מכולן, בשדה מערכה שלא הייתי מוכן לו כלל:

האויב של המדינה הוא…אני!!!!

כמעט 4 שנים מקיזים את דמך כעבריין מסוכן, לפחות שקרן ונוכל, שרוצה "לדפוק את המדינה". אתה מקבל אחוזי נכות ,בתחושה שגנבת את המדינה והמדינה נדפקת בגלל שלא התפגרת! אתה צריך להיות איש אמת של ממש, איש רוח,  כדי לשחזר ולהבין שבעצם המדינה והארגון די נטשו אותך אחרי שאתה הקדשת את מיטב שנותיך למען ביטחון המדינה, ממש. התחושה קיימת בעצימות נמוכה ולא מרפה, אבל כאשר אתה עוסק הרבה ברוח, אתה לומד לחיות עם התחושה. (ראה חלק א)…

תופעות הלוואי ונזקים ממשיכים אתך כל הדרך, יותר או פחות, אתה בעצם לבדך, המשקעים, החרדה שאינה מרפה…

אני מודה לאלוקים מיליון פעם ביום שמאפשר לי לחיות חיים הכי קרובים למושלמים.

המתנה? החיים, ממש לא טריוויאלי

הבונוס? המשפחה והנכדים.

בדרך איבדתי חברים שניסיתי לעזור להם בהתמודדות ונכשלתי או הגעתי בשלב מאוחר מידי. אני מלא הערכה ותודה לקומץ שלא עזב אותי בקרב. כאמור ,לא מסוגל לכעוס על אלה שנטשו בהמוניהם כי אני לא מוכן לבזבז אנרגיה טובה על התחשבנות מן העבר.

מתפלל ומבקש מהקב"ה שיגזור חלקי בעולם הזה כרצונו, אמן.

דוVי  יונג.

להתרשמות: ריקודים מקודשים:  danze gurdjieff 01 – YouTube.

Whirling Derwish דרווישים מחוללים – YouTube

8 מחשבות על “שמי DYHAN ASHI… סטריפטיז אישי.

  1. אין מילים בפי….לא היה לי מושג,כפי שאתה יודע..אני מאושרת שאתה בסדר ומבינה ככ מה עבר עליך במצוקתך..גם אנחנו שנתיים וחצי נלחמים..הבת לנו חלתה גם היא ועכשיו היא ב ר י א ה…היא מעשרת האחוזים שכימו וביולוגי לא עובדים עליהם ועברה טיפול נסיוני..השתלת תאים שלה שעברו בארהב שינוי והוזרקו חזרה …זה דרש בידוד ותופעות לוואי נוראיות…לפני כחודש יצאנו מביהח בשנית,כי היה לה זיהום נוראי במפשעה שהלך והסתבך,3 חודשים,3 ניתוחים..לבסוף רופאה אחת שינתה הכל ברגע..מזלללל..שבוע אחרי,בעלי המתוק עבר ארוע מוחי…מזל שהיה קל וחזר לעצמו עכשיו…נחמד לכולנו…אז…כייף לכולנו שאנחנו בריאים ושלמים,נישאר כך בכוח ותמיד נשמור על אופטימיות,כי אין על החיים האלה…חבל שקוטעים לנו אותם עם כל הקקה מסביב…אבל מספיק שאנחנו בבית שלנו,ישנים במיטה שלנו ולא בהיהח…לא ישנתי בבית בכלל…התאהבו בנו בכל מקום היה לנו חדר ל 2…תמיד…😍צלצל אלי כשתוכל ותרצה…אשמח ממממממש….המוןןןן אהבההה לך וללידיה…מאושרת שיש אותה לצידך…❤ רק תמשיכו להרגיש בריאים והכל יהיה טוב…❤

    Liked by 1 person

  2. דובי היקר מצדיע לך אתה איש יקר שאני עוד זוכר עוד מתקופת היממ איש צנוע גובה העניים
    לכל אדם בכל תפקיד שהוא .
    מעריץ ומעריך אותך תמיד. אתה לוחם במלוא המילה
    בהערצה .
    אילן בן עמי

    Liked by 1 person

  3. אבא היקר ,
    מפתיע שגם אני לא ידעתי מרבית מן הדברים שהוצגו בכתיבה רהוטה ועניינית . איך אני גאה בתהליך שעברת, בשירות שלך , ברצון לתת כמה שיותר למדינה ולעמוד מאחוריה גם שחלק ממנה מפנה לך גב, ובעיקר גאה להיות הבת שלך ולהתפאר בכל הדברים שהגעת אליהם ומבחינתי בעיקר , האב והסב שאתה.
    הערכים שגידלת אותי לפיהם מלווים אותי בכל צעד ועל כך אני מודה לך כל יום.
    רפואה שלמה ובריאות איתנה .
    אוהבת אותך ,

    Liked by 1 person

  4. דובי יקר
    תודה רבה ששיתפת אותי בפוסט כל כך עוצמתי שממש נובע מכוח החיים שבך. אני כולי התרגשות והתפעמות נוכח התיאור הכל כך מורכב שממנו עולה דמותך החזקה המתמודדת בדרכים מגוונות עם מוראות החיים. החיפוש שלך הממוקד בטוב הוביל אותך לפרוץ דרכים חדשות שלא ידעת והאומץ להתנסות ולהלך בהן תומך ביכולת ההתמודדות המוצלחת בכל החזיתות שבהן אתה נדרש.
    מאחלת לך וללידיה המון טוב יחד, בריאות ושמחה!

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s