מאת: דובי יונג.
השבוע חזרנו לשגרה, אם אפשר לקרוא לזה כך. אחרי ניצחון צבאי מרהיב בקנה מידה עולמי מול איראן, כזה שמעצמות עוקבות אחריו בהשתאות, חזרנו שוב למציאות הקשה. שבעה לוחמים נפלו בעזה. שבעה פרחים.
המעבר החד משמחה לגאווה ועד לאבל עמוק, אינו רק רגשי – הוא תמרור אזהרה. עבורי, הוא גם קריאה לחשבון נפש – אישי ולאומי.
כמעט שנתיים של לחימה בדרום, בעצימות בינונית-נמוכה, ללא הכרעה. המאבק על החזרת החטופים – צודק וחשוב ככל שיהיה – תפס את כל סדר היום, אף מעבר לאיום הגרעין האיראני. הוא הפך לנשק תודעתי. ולא בכדי – גורמים מהפגנות קפלן הפכו את הנושא לכלי לחצים פוליטיים פנימיים. במקום אחדות, הפכנו את הפצע המדמם של המדינה לזירה של פילוג.
למדנו להכות באיראן, לפעול בתימן, להפתיע אויבים רחוקים – אך איננו מצליחים להכריע את האויב שנמצא על גבולנו, בעזה. למה? כי לא ניתן לנצח כשבתוך הבית שוררת אנרכיה מוסרית ומשפטית, כשהחזית הפנימית פרוצה.
יש לקבל החלטה קשה אך הכרחית. יש לדרוש, ממש כך, מטראמפ – מנהיג חזק שמבין את "השכונה" שלנו. עליו להוביל מהלך חד של שחרור כל החטופים, חיים ומתים, בפעולה אחת כוללת. גם אם נשלם בתמונת ניצחון לתעמולת חמאס. כי במזרח התיכון, כמו במגרש השכונתי – כולם רואים מי חזק באמת, ומי רק משחק.
בעולם יודעים – ישראל יכולה למחוק אויבים מעל פני האדמה. אבל כל עוד אנחנו מנסים להיראות "נאורים" מול רוצחי הנוכבה – לא ננצח. לא כשבג"צ דואג לתנאים של אסירים שביצעו טבח, כאילו מדובר בפושעים רגילים. לא כשפרשות כמו שדה תימן עוברות בלי חקירה אמיתית, ובלי מסקנות אישיות. לא כשפרקליטות מנוהלת כאילו הייתה חלק ממערכת פוליטית סמויה. לא כשיושבים בכנסת תומכי טרור עם חסינות, שכר, וכיבודים – ומול זה מנסים לנצח בעזה?
לא ניתן להמשיך כך. המערכת כולה דורשת איתחול – RESTART.
מייד לאחר שחרור החטופים, יש להחזיר את הריבונות לציבור: ללכת לבחירות בזק. לקצר את תקופת התעמולה המכוערת, להעביר חוקים עם שיניים, לפרק את מנגנוני השליטה שמסרסים את המשילות. להפסיק את משפט נתניהו בהחלטה של חוסר אשמה פלילית – ולסיים את הפיאסקו הלאומי הזה. בלי רדיפה, בלי צדקנות – אלא מתוך הבנה שצריך לאחות את הקרע ולפטר את מי שפגעו באמון הציבור.
הצעד הבא – הפרטה מוחלטת של התקשורת. הציבור יבחר במי שראוי, ומי לא.
רק כך ניתן יהיה לבנות מחדש מדינה בריאה. מדינה שבה חיילים לא נהרגים לשווא, ושבה האויב יודע – ישראל ?לא מתעסקים איתה.
כל עוד לא נבין זאת – לא ננצח, לא בעזה ולא בלב.
Dubiyung.com 