מאת: תנ"צ (בדימ') דובי יונג
כבר לפני שנים, כשהתרעתי כי את הריבונות יש להחיל קודם כל בתוך הבית פנימה ולא רק מעבר לקו הירוק, היו מי שראו בכך קריאת אזהרה רחוקה. כיום, בשנת 2026, המציאות ברחובות ישראל מוכיחה כי הריבונות אינה נמדדת רק בשרטוט גבולות על מפה, אלא ביכולתה של המדינה לספק ביטחון אישי בסיסי לאזרחיה בנגב, בגליל ובערים המעורבות.
אחרי עשרות שנים בשירות פעיל, החל מגיוסי ב-1968, דרך שנות השירות ברצועת עזה ועד פרישתי ב-2006, ומאז מתוך התנדבות וליווי רציף של המערכות – אני קובע: אובדן המשילות והפשיעה הגואה אינם רק "בעיה משטרתית", אלא איום אסטרטגי שמוביל לשחיקה עמוקה באמון הציבור. כדי לשקם את האמון הזה, נדרש חוזה חדש המבוסס על עקרונות הברזל הבאים:
1. נאמנות ושמירה על החוק: האיום שבפנים
ריבונות אמיתית אינה יכולה להתקיים בחלל שבו החוק הופך להמלצה. האיום הקיומי העכשווי על מדינת ישראל אינו רק חיצוני; הוא נמצא בתוך הבית, בדמות אובדן המשילות המוחלט במגזר הערבי.
אי אפשר לדבר על "שלטון חוק" כשבמגזר אחד מוחזקים מאות אלפי כלי נשק בלתי חוקיים המהווים צבא פנימי לכל דבר. הנתונים זועקים לשמיים: בעוד שהמגזר הערבי מהווה כ-20% מהאוכלוסייה, חלקו בפשיעה החמורה, בעבירות התנועה הקטלניות ובעבירות הבנייה נוסק אל מעל ל-80%. פער חסר פרופורציה זה הוא עדות לכך שהמדינה ויתרה על נאמנותה לאזרח שומר החוק. בחוזה החדש שלנו, החוק חייב לחזור ולהיות ריבון בכל סנטימטר, ללא "ערי מקלט" פטורות מאכיפה.
2. המשוואה הקדושה: אחריות מחייבת סמכויות
זהו כלל ברזל בכל תורת פיקוד: אין אחריות ללא סמכות, ואין סמכות ללא אחריות. המצב הנוכחי בישראל הוא אנומליה מסוכנת שבה גופים משפטיים נוטלים לעצמם סמכויות ביצועיות ומבצעיות, אך ביום האסון הם אינם נושאים בגרם של אחריות לתוצאה.
כאשר בג"ץ מתערב וקובע שהמרחק הביטחוני ("הפרימטר") בגבול עזה חייב להצטמצם משיקולים משפטיים, הוא הופך לשותף בקבלת ההחלטה המבצעית. אך כשהקונספציה קורסת, השופטים אינם נדרשים להסביר למשפחות שכולות מדוע צמצמו את מרחב ההגנה של יקיריהן. הפרדת רשויות אמיתית פירושה שכל רשות פועלת בתוך גבולות הגזרה שלה; גוף שאינו נושא באחריות לתוצאות הדמים של החלטותיו, אינו יכול להכתיב למפקד בשטח איך לבצע את משימתו.
3. התרת הפלונטר המשפטי וביטול "זכות העמידה"
כדי להחזיר את היעילות המבצעית, עלינו להחזיר עטרה ליושנה ולבטל את הרחבת "זכות העמידה" המאפשרת לארגונים רדיקליים לסתום את צינורות המשפט בעתירות אידאולוגיות. ארגונים כמו "התנועה לאיכות השלטון" ואחרים, המגלים לעומתיות עקבית לכל מה שנושא ניחוח פטריוטי, לא רק חונקים את המשילות – הם מרחיקים את האזרח הפשוט מגישה לצדק מהיר ויעיל. המערכת המשפטית חייבת לחזור לשרת את האזרח, ולא להוות זירה לשיבוש ביטחון המדינה.
4. יעילות ביצועית ושבירת שבלונות ארגוניות
הרתעה נשענת על מיידיות. הריסת בית מחבל צריכה להתבצע תוך 12 שעות כדי להשיג אפקט הרתעתי, ולא להיגרר שנים בגלל "זכות עמידה" של מחבל בבג"ץ. בנוסף, עלינו לשבור שבלונות מבניות מיושנות: בירושלים הריבונית, הסמכות חייבת להיות בידי משטרת ישראל באופן בלעדי. אין שום היגיון מבצעי בכך שהריסת מבנה בבירה תדרוש חתימה של אלוף פיקוד מרכז.
5. נשיאה בנטל כצורך אסטרטגי: מנטל לנכס
סוגיית גיוס החרדים חייבת להיבחן מבעד למשקפת של חוסן לאומי ותשתיתי. מדינת ישראל פיתחה תלות מסוכנת במגזר הערבי בתחומי הליבה: 50% מהרופאים, ורובם המוחלט של נהגי המשאיות, האוטובוסים ומפעילי הציוד המכני ההנדסי (צמ"ה). הסימנים המעידים על תכנון לפגיעה במשק בשעת חירום כבר קיימים, ואסור לנו להמתין ליום שבו הטריילרים ייעלמו והאוטובוסים לא יגיעו לאסוף לוחמים.
הפתרון הוא הכוונה אסטרטגית של המגזר החרדי למערכים אלו. החרדים יצאו נשכרים מקבלת מקצוע מבוקש על חשבון המדינה ומהזכות להתפרנס בכבוד. כיום, כשחברות אוטובוסים מציעות מענקים של 100 אלף ש"ח לנהגים, מדובר בהזדמנות כלכלית אדירה שהופכת את ה"נטל" לנכס ביטחוני שיבטיח שהשירותים החיוניים יישארו בידיים נאמנות ביום פקודה.
6. שבירת "תרבות השקר" בפיקוד הבכיר
אסון ה-7 באוקטובר חשף תרבות ארגונית שמעדיפה "שקט תעשייתי" על פני אמת. המערכת בחרה להשתיק ולהעניש את המעטים בדרגי השטח שהעזו לצאת נגד הקונספציה. בחוזה החדש שלנו, המדד המרכזי לקידום קצין בכיר יהיה הרמה המוסרית שלו: הנאמנות המוחלטת לאמת – גם כשהיא לא נוחה לממונים.
לסיכום: הארגון מחדש של ביטחון הפנים דורש מנהיגות שאינה מגלגלת אחריות. עלינו לעבור מעידן של "הכלה" לעידן של הכרעה. הציבור הישראלי מחכה למנהיגות ביטחונית שתחזיר את הביטחון הביתה – תרתי משמע.
Dubiyung.com 