הכבלים התפיסתיים של הדמוקרטיה: מהמאבק הגלובלי בטרור האסלאמי ועד למבוי הסתום בביטחון הפנים

מבוא: כשהקונספציה הליברלית נתקלת במציאות

מי עוד זוכר את נקודת המפנה שסומנה בעולם בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר 2001? באותם ימים נרשם כביכול מפנה בהבנה הגלובלית: הטרור אינו פרי סכסוך מקומי מתוחם בין ישראל לפלסטינים, אלא תופעה גלובלית רחבת ממדים המונעת על ידי אסלאם קיצוני. אלא שההבנה הזו נותרה על הנייר. המעצמות, האו"ם והאיחוד האירופי העדיפו הצהרות חלולות של "יחד ננצח את הטרור" על פני פעולה מעשית.

הדמוקרטיה המערבית, בטהרנותה, הפכה לאבן הנגף המרכזית במלחמה בטרור האסלאמי. המערב קידש את זכויות ה"אחר" והפקיר את ביטחון אזרחיו שלו. ניצול ציני ומתוכנן של ערכי חופש התנועה, חופש הדת וה-P.C. (תקינות פוליטית) איפשר לאסלאם הקיצוני להתבסס בלב אירופה וארה"ב, ליצור מאות אזורי "No-Go Zones", ולהתייחס לכל טריטוריה שבה דרכה כף רגלו כאל אדמת ווקף.

שנים נקפו, והתחזיות המקדרות הללו אינן עוד תאוריה – הן מציאות מדממת. אלא שהתקדים ההיסטורי של המערב עצמו מוכיח כי המוסר הכפול של היום הוא אינו אלא צביעות צרופה.

חלק א': התקדים ההיסטורי של המערב – כשהעולם הבין את סכנת המיעוט העויין

כשבוחנים את תגובותיהם של ארגונים בינלאומיים כיום לצעדי הגנה עצמית של מדינת הלאום היהודית, שוכחים פרק מרכזי בהיסטוריה של המאה ה-20. חבר הלאומים והאומות המאוחדות (האו"ם) בראשית דרכו לא נרתעו מהסדרים דרסטיים כדי להבטיח יציבות ושלום.

על פי הערכות היסטוריות, כ-52 מיליון אזרחים באירופה ובשוליה הועברו, הועתקו או טרונספרו בהחלטות ובחסות בינלאומית. המדדים לקביעת הגבולות והאזרחות היו חד משמעיים: חיבור שווים עם שווים בשפה, בדת, בתרבות ובמנהגים.

• הסכם לוזאן (1923): בחסות חבר הלאומים בוצעו חילופי אוכלוסין כפויים בין יוון לטורקיה (כ-1.2 מיליון יוונים וכ-400 אלף מוסלמים) מתוך קביעה מפורשת כי עירוב לאומים עוינים בתוך מדינה אחת מביא למלחמה מתמדת.
• ועידת פוטסדאם (1945): המעצמות המערביות (ארה"ב, בריטניה וברה"מ) אישרו את גירושם של כ-12 עד 14 מיליון גרמנים אתניים ממזרח אירופה אל תוך גבולות גרמניה, כדי למנוע יצירת מיעוט עוין וטענות טריטוריאליות עתידיות.

תפיסת הממשל דאז קבעה כלל ברזל: מיעוט לאומי גדול – ובפרט כזה החוצה את רף ה-20% ומזדהה עם האויב – מהווה סכנה קיומית ומבנית למדינה.

והנה האבסורד: אותו עולם מערבי שביצע והכשיר העתקות אוכלוסין המוניות בשם היציבות, מטיף כיום לישראל להיכנע בתוך ביתה שלה למיעוט לאומני בעל שאיפות לגיטימציה מקבילות.

חלק ב': החזית הפנימית בישראל – זכויות ללא חובות וחסות ללא נאמנות

המאפיינים שזיהיתי בטרור באירופה משתקפים באופן ישיר ומסוכן בתוך תחומי מדינת ישראל. הציבור הערבי בישראל, המהווה כ-21% מהאוכלוסייה, זוכה לזכויות אזרחיות וסוציאליות מלאות, נהנה מהעדפה מתקנת ומתקציבי עתק, ואף מקבל נתח נכבד מקצבאות הביטוח הלאומי. אך במבחן התוצאה – חלקים נרחבים ומנהיגותו האותנטית אינם רואים עצמם כ"ערבים-ישראלים", אלא כפלסטינים החיים בישראל.

אירועי אוקטובר 2000, הפרעות בערים המעורבות במהלך "שומר החומות", הטרור החקלאי, ההשתוללות בכבישי הדרום והצפון, התקיפות האלימות נגד שוטרים וסמלי שלטון – כל אלה אינם "מחאה חברתית על קיפוח" כפי שמנסים למכור לנו. אלו סיפורי כיסוי מובנים שנועדו לקנות את דעת הקהל התמימה. מדובר בשימוש באלימות לאומנית ודתית המוסווה כפשיעה חמורה.

האבסורד זועק לשמים:

1. האסימטריה בחובות: היעדר נשיאה בנטל השירות הצבאי או הלאומי-אזרחי, לצד דרישה לקבלת כל "הזכויות הטבעיות" של האזרח.
2. האבסורד המוסרי: מחבלים אזרחי ישראל או תושבי מזרח ירושלים, ואף בני משפחותיהם המהללים את מעשיהם בגלוי, ממשיכים לקבל קצבאות מהביטוח הלאומי וייהנו משירותי המדינה שאת אזרחיה רצחו.

חלק ג': הגיס החמישי המשפטי – סיכול המשילות מבית

כיצד הגיעה מדינת ישראל למצב שבו היא עומדת חסרת אונים מול קריאת תיגר פנימית? התשובה טמונה במערכת המשפטית ובארגונים הפועלים בתוכה.

במקום שמערכת החוק תהווה כלי עבודה נחוש להגנת הריבונות, מערכת אכיפת החוק והפרקליטות הפכו בעשורים האחרונים לגורם המסרס את סמכויות הדרג הנבחר. בג"ץ והיועצת המשפטית לממשלה עסוקים בחבלה מתמשכת וקבועה ביכולת המשילות של ממשלה נבחרת. תחת האצטלה של "זכויות אדם" ו"סבירות", נחסמים שוב ושוב צעדי הרתעה אלמנטריים – כגון הריסת בתי מחבלים בזמן, שלילת תושבות ואזרחות, גירוש משפחות תומכות טרור, ואכיפה תקיפה ביישובי בני המיעוטים.

אל הוואקום הזה נכנסים ארגוני שמאל רדיקליים המציגים עצמם כגופים ניטרליים – כדוגמת "המכון הישראלי לדמוקרטיה" ו"התנועה לאיכות השלטון" (שנגדה אף נפתחו בדיקות בקונגרס האמריקני בחשד לשימוש בכספים פדרליים זרים להתערבות פוליטית בישראל). ארגונים אלו, בגיבוי בג"ץ, עותרים באופן סדרתי נגד כל מנגנון המבקש להתנות זכויות בנאמנות, ומנהלים מאבק דה-לגיטימציה נגד תוצאות הבחירות והכרעת הרוב.

סיכום והכרעה: הדרך להשבת המשילות

אין לנו שום דרך להתמודד עם טרור אסלאמי קיצוני או עבריינות לאומנית מבית באמצעות כלי המשחק של הליברליזם המערבי המדומיין. דמוקרטיה שאינה יודעת להגן על עצמה – מביאה על עצמה את חורבנה.

כדי להבטיח את קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, יש לבצע תפנית חדה ולפעול בנחישות, ללא מורא מ"מה יגידו בעולם":

1. התניית זכויות בנאמנות: יש להבהיר כי אזרחות וזכויות מוקנות מותנות בנאמנות בסיסית לחוקי המדינה ולזהותה. מי שמעורב בטרור, בהסתה או בסיוע לאויב – יורחק, אזרחותו או תושבותו תבוטל לאלתר, וכל זכויותיו הסוציאליות יישללו.
2. רפורמה עמוקה במערכת המשפט והאכיפה: השבת סמכויות המשילות לדרג הנבחר, פירוק הווטו המשפטי על צעדים ביטחוניים, והקמת גופי ביקורת אפקטיביים נגד אכיפה בררנית בפרקליטות ובמשטרה.
3. אכיפת החוק היבש ב"אפס סובלנות": מעבר מתגובה רפסת למיגור אקטיבי. הפעלת כל אמצעי האכיפה האפשריים – מיסוי, משטרה, פשיטה על כלי נשק בלתי חוקיים והחמרת ענישה דרסטית – בכל טריטוריה שבה מנסים לקרוא תיגר על הריבונות הישראלית.

איננו יכולים להמשיך להשתתק מפחד ומשיקולי P.C. המלחמה בטרור ובחוסר הנאמנות מבית אינה גזירת גורל; היא דורשת מנהיגות, נחישות והבנה עמוקה של כללי המשחק במזרח התיכון.